אי שם לפני בערך שש שנים,
הייתי בכלל בכנסת.
הייתי במקום של עשייה ציבורית, של רצון להשפיע על המציאות מבחוץ. ואז, עם השנים, משהו בכיוון שלי התחיל להשתנות. לא ביום אחד, ולא מתוך החלטה אחת גדולה.
התחלתי להתקרב לעולם של אנשים, גוף, נפש, התפתחות וריפוי. התחלתי ללמוד ולהעמיק. ובמקביל התחלתי ליצור בעצמי: סדנאות, מרחבים, ריטריטים לנשים.
לא חיכיתי שמישהו ייתן לי תפקיד או יבנה לי מסגרת. פשוט התחלתי לייצר את הדברים שרציתי לראות בעולם.
אני לא באמת מסתפקת בלדבר על דברים.
אני צריכה לחוות אותם, לבדוק אותם, להיכנס פנימה, ואז ליצור מהם משהו.
עברתי בעצמי לא מעט תהליכים של חיפוש, של שינוי, של התמודדות. חיפשתי תשובות דרך הגוף, דרך טיפול, דרך רוחניות, דרך חוויות, דרך למידה.
ובדרך גיליתי שהדברים שנראים עמוקים או רוחניים לא תמיד מספיקים בפני עצמם. צריך גם קרקע. צריך גוף. צריך חיים. צריך להתמודד עם המציאות.
ככה הגעתי ללימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, תקשורת ועיתונאות, וככה גם לעולם הפסיכותרפיה והעבודה עם הגוף. כל תחום הוסיף לי עוד עדשה על אנשים ועל עצמי.
והדרך גם נהייתה עסק
לא היה רגע שבו "הפכתי ליזמית".
פשוט כל פעם היה עוד משהו שרציתי ליצור.
עוד סדנה. עוד ריטריט. עוד קבוצה. עוד מרחב.
עד שבשלב מסוים כבר לא יצרתי רק אירועים או תהליכים, הקמתי את בריאה מרכז טיפולי הוליסטי שלם.
וזה כבר היה שלב שבו הייתי צריכה להחזיק הרבה יותר מאשר את עצמי ואת התוכן שלי: אנשים, צוות, קהילה, כסף, שיווק, ניהול, חזון, החלטות, אחריות. לקחת רעיון שהיה לי בראש ובלב ולהפוך אותו למקום ממשי שאנשים נכנסים אליו.
אני לא בנויה למסלול אחד מסודר.
אני מתפתחת דרך עשייה.
לאורך כל הדרך אני עושה את אותו הדבר בצורות שונות: אני מזהה משהו שחסר, משהו שאני רוצה שיהיה, ומנסה ליצור אותו.
פעם זה היה שינוי במרחב הציבורי. אחר כך מרחבים לנשים. אחר כך מרחב טיפולי. והיום אני גם עוזרת לנשים אחרות ליצור את הדברים שהן מרגישות שחייבים להיות בעולם.
יש בזה הרבה אומץ, אבל גם הרבה ניסוי וטעייה. אני לא מנסה להיראות כאילו ידעתי תמיד מה אני עושה. להפך חלק מהדרך שלי הוא להעז לנסות לפני שאני יודעת בדיוק איך זה ייראה.
לא כי החלטתי להיות "אשת עסקים". אלא כי שוב ושוב היה לי משהו שרציתי להביא לחיים, והייתי מוכנה ללמוד איך עושים את זה.
